להוציא את היהודים ממצרים היה החלק הקל ביותר עבור האלוקים; מאז ומתמיד הוא היה בביזנס של הניסים. לעומת זאת להוציא את "מצרים" מתוך היהודים – זה כבר היה סיפור מסובך.
מצרים שכנה עמוק בתוך היהודים; לפרעונים הייתה תרבות שעשועים מפתה (תועבה מן הסוג הזול והשפל ביותר וגם תועבות בזויות פחות); היהודים רצו באופן נואש להשיל מעצמם את תדמית העולה החדש ולהתמזג עם התרבות המקומית. ואכן כך עשו במלוא המרץ.
אחד ממושאי ההערצה של המצרים היה הצאן (מדוע? אינני יודע). אולי היה זה אות המבשר את בואה של הטלוויזיה? עכשיו, תאר לעצמך שאתה מגיע הביתה יום אחד, אוחז בידיך את המכשיר המטומטם וזורק אותו דרך החלון! עתה, דמיין לעצמך שאתה עושה זאת במקום עבודתך, בדיוק כשהבוס שלך מגיע אליך כדי לצפות בחדשות יחד אתך. לזאת תיקרא חוצפה.
זו הסיבה שהיהודים הצטוו לשחוט שה לפסח. מספר שעות לאחר מכן כבר היו מוכנים לעזוב את מצרים. מצרים הפכה לבלון שיצא ממנו האוויר, ישות מסורסת שהפכה למשהו מן העבר. את החוצפה שמרו היהודים לעצמם, את החוצפה להגדיר את המציאות ולחיות על פי אמות מידה צודקות: לא נוח, לא הגיוני ולא אפשרי, אך צודק.
אותם יהודים ששרדו את שואת אירופה לפני חמישים שנה והחלו להקים משפחות בקצב שהיה ללא תקדים, הפגינו חוצפה מעוררת כבוד, מעוררת קנאה ועוצרת נשימה. היהודים באמריקה שהופצצו עם סידרת "היהודי הנעלם" שבאה לביטוי בכל כתב עת אפשרי, ובכל זאת פתחו מעונות יום ומרכזי חב"ד, התעלמו מהמציאות לחלוטין ועשו את שלהם בדבקות.
היהודים (0.0005% מהאוכלוסייה) אינם מוגדרים על פי סביבתם ואתגריהם אלא על פי מה שהשם רוצה שיגדירו את עצמם. המצוות לעיתים קרובות מכונות סימנים או הגדרות.
אז כן, בפעם הבאה כשתקראו כתבה על מותה, כביכול, של ישראל, או תראו פרשנות או ידיעה חדשותית שבאופן מגמתי מציירת את ישראל או את היהודים באופן שלילי, אל תתעצבנו. תחשבו באופן חוצפני (זה גם משפר את לחץ הדם). זוהי לא המציאות שלנו. דחו זאת. הרגישו חופשיים לזרוק את הכתבה לפח הזבל. עכשיו שאלו את עצמכם, כיצד יכולתם לחיות עם זה כל כך הרבה זמן, ותדעו כיצד הרגישו היהודים כשיצאו ממצרים.
